תחפושת לאומית ארמנית

ההיסטוריה של התחפושת חוזרת אלפי שנים אחורה. היא התפתחה בעשרות מדינות בדרכים שונות: איפשהו - באופן עצמאי ונפרד, ואיפשהו - משתנה בהתאם לטעמם של אנשים. תחפושת מסורתית, בנוסף לתפקידה העיקרי, תוכל לספר לאחרים על מקום מגוריו של האדם שלובש אותה, על פעילותו, ההיסטוריה של משפחתו, מצבו המשפחתי ועוד ועוד.

התפתחות התלבושת המסורתית והולדת המדינה עצמה אינם ניתנים להפרדה, ולכן התלבושת הלאומית הארמנית (טאראז) החלה את הופעתה שלה לפני כשלושת אלפים שנה, במאה להולדת הממלכה האוררטית.

אורארטו היא מדינה הממוקמת בהר הארמני ב-IX לפני הספירה. נ.ס. ללא ספק, לקבוצה המאוחדת של השבטים היו מאפיינים ייחודיים משלהם של התחפושת, אבל, למרבה הצער, שום מידע עליהם לא שרד.

בעקבות הממלכה האוררטיאנית בשנת 189 לפנה"ס. נ.ס. הגיעה ממלכת הארתאשידים, שאיחדה את הרוב המוחלט של האנשים הרואים בארמנית את שפת האם שלהם. אמנות בעלי המלאכה גדלה במהירות בארמניה, יחסי שוק התפתחו עם איראן, העמים ההודיים והסינים, ערים ליד הים התיכון והים השחור, וכל זה השפיע על תלבושותיהם של תושבי ארמניה שטופת השמש.

הטבילה של המדינה גררה את ארמניה לעימות עם ביזנטיון. יש מעט מאוד ידע על התלבושת העממית בתקופה זו, אך ידוע בוודאות שהאצולה העדיפה את התלבושות של החצר הפרסית, בעוד ששאר האוכלוסייה לבושה די רגיל.

בתקופת ההשפעה הערבית (640-885), חלק ממעמד הסוחרים והנסיכים אימצו כמה פרטים של לבוש ערבי. 1080-1375 ביניום הביא פרטים על תלבושות אירופאיות לתחפושת הלאומית של ארמניה. גם הפשיטות הטטאריות-מונגוליות של המאות XIII-XIV, לא הותירו את הבגדים הלאומיים של הארמנים ללא שינוי.במהלך מלחמות פרס, שלושה רבעים מארמניה נכבשו על ידי האימפריה העות'מאנית, אך שאר הארצות עדיין נשלטו על ידי איראן, אשר בתורה גם הפעילה את השפעתה.

מרכז הלבוש המסורתי של גברים בארמניה הוא חולצה עם צווארון נמוך, הנקראת "שפיק", ומכנסיים רחבים, הנקראים "שלוואר", קשורים בפיתול רחב. המכנסיים היו חגורים בממושקף ברוחב קטן (hojan) רקום בדוגמאות שונות ואפילו גדילים בקצוות.

במזרח ארמניה, על חולצותיהם, הם לבשו ארכלוך - שכמייה מתנדנדת, מהודקת בכפתורים קטנים או בקרסים, מהצוואר ועד המותניים. צ'וחה חמה הושלך על הארקהלוק - בגדים עליונים הדומים לקפטן.

במערב המדינה, ארכילוק מחליף את יעלק - וסט הנלבש על חולצה עם שרוולים מעוטרים ברקמה. עץ האשוח היה מכוסה בז'קט עם שרוול בודד, ללא מחברים, הנקרא "טנק". שלווארים, לעומת זאת, נלחצו בחוזקה על התחתית וכונו "ורטיק". יופיו של הצד ניתן על ידי רקמה המכילה עלילה טבעית.

הבסיס לארון הנשים היה: חולצה מרווחת - חלב עם תוספות כפולות אלכסוניות, שרוולים ישרים נרחבים, פתח אובלי בצוואר וחריץ בחזה, ארגמן לתושבי מזרח המדינה, וקליל - לארמנים. מתגוררים במערב, כמו גם מכנסיים רחבים - חאן, תפורים מכותנה אדומה ונאספו בקרסוליים. ארכיון של גברת בצבעים עזים, למשל, כחול, ירוק או גוון ענבים, היה לבוש למעלה, והיה חריץ ארוך על החזה.

זה הריח רק במותניים. מתחת למותניים בארחולך בוצעו צמד חיתוכים אנכיים בצדדים, והתברר כי לארכולה שלוש קומות: הראשונה, גדולה, מאחור וזוג קטן יותר - בצדדים. לכן, לנקבה ארהלוק יש עוד ייעוד אחד - "ערק פשקני", שמתורגם מארמנית כ"שלושה מינים".

בימים חגיגיים הולבשה על הארכלוק שמלה - פולוק, שכמעט ולא נבדלה בשום צורה מהארכלוק, רק שהייתה נטולת חתכים בצדדים. לחגורה נקשר צעיף עשוי מבדים יפים או צמר, מאוחר יותר הוחלף בחגורות מכסף וזהב, ושרוולי החולצה נקשרו בכפתורים בצורת כדור. שמיכה גדולה עשויה צמר משובח נזרקה מלמעלה ביציאה מהבית. אצל נשים מבוגרות זה היה כחול.

באזורים המערביים של ארמניה, במקום הארכלוך, הם לבשו שמלה עשויה משי או קמבריק עם גזרות מתחת למותניים, המכונה "אנטרי". בחורף לבשה ג'ופה מלמעלה - תלבושת אחרת, ללא חורי זרוע כפולים. ג'ופה, על פי רוב, נתפר מבד כחול כהה.

חלק חשוב מהתלבושת של האישה היה סינר תפור בצמה עם חגורה ארוגה צרה - גונוטים. לחלוטין לכל בגדי הנשים הייתה תפירה מעולה: במשפחות עשירות, רקמה נעשתה בכסף או בזהב.

שמלת הכלה של הארמנים הייתה שונה רק בבדים יקרים יותר, כמו גם בסכמות צבעים אחרות. מרכיב חשוב בחתונה היו חגורות הכסף שהציגו הורי הכלה במהלך החתונה.

בתחפושת הלאומית של הילדים בארמניה גם לילד וגם לילדה לא היו הבדלים משמעותיים ממבוגר. טוב, חוץ מזה שהוא רקם קצת יותר בצניעות.

כיסויי ראש בארמניה מגוונים למדי. הגברים היו שונים בהתאם למקום המגורים: במזרח - פרווה, במערב - סרוג ובד. הלוריאנים אהבו כובעים גדולים ונמוכים, אנשי זנגזור אהבו את הכובעים משמעותיים יותר, קרובים יותר ופחות מפוארים. האנשים העירוניים חבשו את הכובעים הגליליים הגבוהים ביותר.תושבי האזורים המערביים זכו לשימוש נרחב בכובעים חצי כדוריים, סרוגים מחוטים מאותו גוון, עטופים בחלק העליון בצעיף מעוות.

מדי פעם נסרגו כובעים מחוטים צבעוניים עם דומיננטיות של צבעים אדומים, בעלי צורה בצורת חרוט עם חלק עליון קטום בגובה 15-20 ס"מ ונענדו ללא צעיף. הם גם לבשו כיסויי ראש מחודדים (כמו אלה של הכורדים והאשורים הסמוכים), בצורת חרוט, כובעי לבד, העוטפים את החלק העליון בצעיף רב צבעים או מונופוני רקום בעיטור גיאומטרי או פרחוני נפלא.

באזורים המזרחיים של המדינה חבשו נשים כובעים דמויי "צריח", בגובה שמונה עד עשרים סנטימטרים, המודבקים משכבות של בד כותנה. באזורים שונים של המדינה קראו לעיטור זה בצורה שונה: "פאלטי" (מחוזות ארטסח, סיוניק), "פאלי", "פולי" (אזורי מגרי, אגוליס), "בספיינד" (אזורי ירוואן, אשטרק). הבסיס כיסה חלק מהמצח, הצד הקדמי של ה"צריח" היה מעוטר בסרט רקום. כמו ברוב הבגדים הלאומיים של ארמניה, לרקמה המסורתית שקישטה את הבספיינד הייתה דוגמה גיאומטרית או פרחונית.

מתחת לבספינד, על המצח, קשרו סרט עם מטבעות קבועים ממתכות יקרות, ברקות הוצמדו תכשיטים המורכבים מכדורי כסף, אלמוגים, שכיסו כמעט לחלוטין את השיער. כיסוי ראש יוצא דופן כזה נקשר בצעיפי כותנה לבנים כשלג מקופלים באלכסון, מכסים את הצוואר וחלק מהפנים עד לאף. בתחילה, הצעיפים היו לבנים כשלג, ומאוחר יותר - אדמדם או ירקרק. הפינות היו קשורות בחוזקה בחלק האחורי של הראש. מעל הבספינד היה מכוסה בצעיף צבעוני, מהודק בשרשרת של מתכת יקרה.

כפתורים גדולים בשם "קוטוש" שימשו כתוספת אלגנטית לכיסוי הראש. מצחה של המארחת של עיטור כזה הוכתר במצח עם שורות של מטבעות זהב ובמרכזו מטבע גדול בולט; קישוטי פנינים מורכבים הוצמדו לרקות, שהסתיימו בלוחות הזהב המשובחים ביותר. החתן הצעיר הציג עיטור יקר כל כך מעניין לכלה הצעירה ביום החתונה. וורד, ככלל, הכתיר כיפה ארגמנית בשם "פז" עם ציצית משי משתלשלת מאחור.

כיסוי ראש כזה לא הוסר במשך זמן רב. בלילה ישנה האישה עם מזרון קטן מתחת לראשה. הם ניסו להוריד את הבס רק בהיעדר גברים, שכן בארמניה, כמו ברוב מדינות המזרח, אסור היה להופיע בראש חשוף מול זרים.

במערב ארמניה, נערות עיטרו את ראשיהן בסרטי ראש שונים ובצעיפים שונים. סרטי ראש גבוהים עשויים עץ נקראו "חתול" או "מחלקה". הוא נתפר בקטיפה, פנינים, או מעוטר בתפירה קלאסית, שהנושא האהוב עליה היה שמיים, שמש וכוכבים. מאוחר יותר הוצמדו קמעות חינניות לחלק הרקום של החתול. הפרט האלגנטי ביותר של החתול, שהוכתר בצורה זו, נקרא "מחצ'ה" או "קנר".

המחלקה הייתה עשויה מבד דק המודבק במספר שכבות. הוא גם היה מעוטר בשפע עם בד משובח, מתכות יקרות וקישוטים מורכבים. גנים, ציפורים יוצאות דופן, פרחים מפוארים היו הנושא האהוב על דפוסים.

נערות צעירות לא נשואות קלעו מספר עצום של צמות דקות, שמספרן הגיע לארבעים. כדי להאריך אותם ולעשות את התסרוקת עשירה יותר, חוטי צמר נשזרו במיומנות בצמות כך שיתאימו לשיער, וקושטו בכדורי כסף ובגדילים. אישה מזרחית ארמנית כיסתה את ראשה בשכמיות צבעוניות, ואילו בחלקה המערבי של ארמניה העדיפו נשים לחבוש כובע לבד בשם "גטאק", שצורתו היה דלי.

למרבה הצער, בזמננו, תלבושות לאומיות במדינות רבות, בשל שפע הבגדים האירופיים האוניברסליים, אינן כל כך פופולריות או אינן בשימוש כלל. כמובן, עבור ריקודים, תיאטרון, צילום וחגיגות רגילות, הם עדיין הכרחיים, אבל הם פחות ופחות נתקלים בחיי היומיום. אבל התחפושת לא תישכח. כמו העמים עצמם, התלבושת הלאומית עם הזמן לובשת צורות חדשות, סופגת רעיונות, ובקרוב תיכנס מחדש לחיי היומיום עבור אחרים, אבל בעצם, בכל זאת.