הכל על כלי נגינה פיפא

יש הרבה כלי נגינה בעולם. יתרה מכך, חלקם מוכרים לנו היטב, אך איננו יודעים דבר על אחרים. במאמר שלנו נתמקד בפיפ: מהו הכלי הזה, מה המבנה והצליל שלו.

הפיפה היא כלי נגינה סיני מסורתי השייך למשפחת המרוטות והלאוטות. זהו אחד הוותיקים, אך יחד עם זאת הנפוצים ביותר. כלי זה נקרא גם לא אחר מאשר piba, ruan או yueqin, שתרגום מילולי הוא "לוטת ירח".

לראשונה הוזכרה הפיפו הסינית ביצירות ספרותיות כבר במאה השלישית, ותמונותיה מתוארכות למאה החמישית.

השם של המכשיר הזה נלקח מסיבה כלשהי. זה קשור עם המוזרויות של המשחק על זה. אז, ההברה הראשונה "פי" פירושה תנועה של היד במורד המיתרים, וההברה "פא", להיפך, פירושה תנועה למעלה.

כמעט שום דבר לא ידוע על מקורו של כלי נגינה זה. רבים בסין מקשרים זאת לתקופת שושלת האן, ובמיוחד לנסיכה ליו שייג'ון, שהייתה אמורה להישלח למלך הברברי ווסון על מנת להפוך לאשתו. כדי שהילדה לא תשתעמם על הכביש ותוכל להרגיע את רגשותיה, נוצר עבורה כלי הנגינה הזה, שלימים נודע בשם פיפה.

עם זאת, זהו רק אחד מהסיפורים הסיניים המסורתיים הפופולריים הרבים שיש רבים מהם. טקסטים ישנים רבים מציינים בבירור שכלי נגינה כמו הפיפה הומצא על ידי אנשי הו. הוא לא היה שייך להאן והתקיים באזורים הצפון-מערביים של האימפריה השמימית העתיקה.

קשה גם לקבוע בצורה מהימנה את הזמן המדויק של מקורו של מכשיר זה. אף על פי כן, חוקרים רבים מאמינים שהפיפה הסינית הומצאה בתקופת שושלת צ'ין, כלומר בשנים 206-220 לפני הספירה. למרות זאת, כלי זה קיבל את הביקוש והפופולריות הגדולים ביותר רק במהלך שושלות סוי וטאנג, כלומר בשנים 581–907. רוב המוזיקה של תקופה זו בוצעה בעיקר על פיפ. היא החלה להיכנס לתזמורות החצר, כמו גם להרכבים עממיים. הפיפה שימשה גם ככלי סולו עצמאי.

פיפו היה נערץ על ידי כולם. יתר על כן, לא רק מבצעי מוזיקה, אלא גם אמנים, שלעתים קרובות הפכו אותו למרכיב חשוב בדימויים שלהם, כמו גם סופרים ומשוררים. אז, ידוע השיר הבא, המספר על אישה שמנגנת פיפס:

"המיתרים הנועזים רעדו כמו טיפות של גשם שוטף פתאומי,

מיתרים דקים זמזמו כמו לחישות של אוהבים.

מפטפט ומלמל, ממלמל ושוב מדבר

כאילו פנינים גדולות וקטנות נופלות על צלחת ירקן, "

- זה נכתב על ידי משורר כמו באי ג'וי, בדיוק בעידן סוי וטאנג.

עם הזמן, ההמצאה המוזיקלית הסינית הזו החלה להתפשט ברחבי העולם, תוך כדי מספר שינויים.

אז החל מהמאה השמינית הופיע ביפן מכשיר כמו הביווה, שדומה מאוד לפיפה הסינית, לא רק מבחינה ויזואלית, אלא גם מבחינת המבנה והצליל שלו. הפיפה הסינית התפשטה גם בווייטנאם, שם נודעה בשם דנטיבה. כלי זה לא נשלל מתשומת הלב גם בקוריאה, שם הוא נקרא bipa או בדרך אחרת tangpipa.

דרך אגב, הפיפה הסינית המודרנית עדיין פופולרית למדי בממלכה התיכונה, כלומר בחלקים המרכזיים והדרומיים. אפילו קיים ז'אנר מוזיקלי מיוחד לכלי זה, הנקרא ננגואן.

לכלי זה יש קווי דמיון רבים לאוטה, לשאמיסן היפנית או לבלליקה שכולנו רגילים אליה. ניתן לראות אותם הן בביצועים חיצוניים והן במונחים של המכשיר.

בצורתו, הכלי הסיני הזה דומה לאגס, בעוד שחורי התהודה, בניגוד לאותה לאוטה או בלליקה, נעדרים. לפיפה ארבעה מיתרים המחוברים לגוף בעזרת יתדות כוונון וצנרת, וצוואר די קצר ומסולסל. אורכו של מכשיר זה כמטר אחד ורוחבו כ-35 סנטימטרים. בשל הקומפקטיות של הפיפה, די קל לשנע אותה.

מיתרי פיפה עשויים לרוב ממשי מעוות או, הרבה פחות, מתכת, ודגמים מודרניים עשויים להיות בעלי מיתרי ניילון. כיום, מוזיקאים מעדיפים בעיקר מיתרי מתכת וניילון, שכן בזכות החומרים הללו הכלי נשמע הרבה יותר חזק.

הפקת סאונד של כלי נגינה זה מתרחשת בעזרת פלקטרום או פיק, שנראה כמו צלחת ועשוי ממתכת או פלסטיק. בימי קדם שיחקו את החפר עם טופר בצורת מיוחד שנענדה על האצבע.

בעבר השתמשו ב-pipu הסיני למשחק רק במצב אופקי, אך עם הזמן הוא השתנה לאנכי.

לכלי נגינה סיני כמו הפיפה יש טווח רחב למדי, שיכול להיות עד ארבע מערכות, וסולם כרומטי מלא.הצליל שלו מאוד מלודי ומזכיר מרחוק את הצליל של הגיטרה המסורתית שאנחנו רגילים אליה.

היצירות המוזיקליות שהנגנים מבצעים על פיפ הן די ליריות ומקוריות. עם זאת, כלי זה משחזר לא רק יצירות ליריות בסגנון "וונקיו", אלא גם צבאיות, הדומות לסגנון "ווצ'יו". ואם הסגנון הראשון מאופיין בצביעה רגשית, מדיטטיבית וגם עצובה, אז השני נבדל בדרמה ובעוצמתו.

Pipa, בשל הצליל שלו, הוא כלי נגינה מלווה טוב לשירה או לליווי של דקלום.

מוזיקאי הפיפ המפורסמים ביותר המכונים פיפאיסטים הם הזמר והפזמונאי הסיני לין די והזמר הסיני ליו פאנג.