הכל על הסיטאר

הסיטאר הוא כלי המיתר המועדף על העמים ההודיים. ההיסטוריה של מקורו, הצליל, המכשיר, כמו גם הסיטאריסטים המפורסמים יידונו במאמר זה.

הסיטאר הוא כלי מיתר המשמש לרוב לביצוע מוזיקה הודית קלאסית.... פירוש שמו המילולי הוא "שבע מיתרים" - "se" ו"טאר".

כלי זה פופולרי במיוחד בהודו, הוא הופיע שם במאה ה-13 בעידן המאופיין בהשפעה מוסלמית רבה.

בעולם המודרני, לסיטאר יש 7 מיתרים עיקריים, 5 מהם מלודיים, והשניים האחרים רחפנים. בנוסף, לכלי נגינה זה יש גם מיתרים נוספים, מהדהדים. הם נקראים taraf, שפירושו תזמורת, ומספרם של מיתרים כאלה משתנה בדרך כלל בין 9 ל-13. מיתרים אלו הם שתורמים לשחזור של צלילים ייחודיים, שלא כמו כל דבר אחר, שהם המאפיין העיקרי של כלי נגינה זה. מנגנים אותו בעזרת פיק מיוחד, הנקרא מזרב ובדרך כלל לובשים אותו על האצבע המורה.

בנוסף, לכלי נגינה כמו הסיטאר יש שני תהודה דלעת הממוקמים בחלק התחתון והחלק העליון של הצוואר. לוח הסאונד של הסיטאר מעוטר בדרך כלל ברוזווד או שנהב; הסריגים שלו עשויים לרוב ממתכת ובעלי צורה מקושתת.

כפי שכבר הוזכר, מקורו של כלי נגינה זה בהודו. מבצע המוזיקה המפורסם של המאה ה-13 אמיר חוסרו נחשב ליוצר הסיטאר. כלי הנגינה התפשט במהירות ברחבי הודו ועם הזמן הוא הפך בצדק לאומי.

לפני כלי נגינה זה, כלי מרוט אחר היה נפוץ במיוחד בהודו, שניתן לראות רישומים שלו על תבליטים שונים המתוארכים למאה ה-3 לספירה.

צליל הסיטאר נבדל במקוריות שלו; די קשה לבלבל אותו עם צליל של כל כלי נגינה אחר. זה נשמע די היפנוטי. בגלל התכונות הללו הסיטאר משתלב בצורה מושלמת לז'אנר הרוק הפסיכדלי. הצלילים של כלי הנגינה הזה הולכים טוב עם רוק אינדי רגוע למדי, כמו גם עם הכיוון של הארדקור מטאל.

את קול הסיטאר ניתן לשמוע בסרטון הבא.

הסיטאר ככלי הוא קשה, ולכן ללמוד לנגן בו לא יהיה קל. עם זאת, אתה יכול ללמוד לנגן עליו, ורבים לוקחים שיעורים על נגינה על הכלי הזה ושולטים בו בהצלחה רבה.

את הסיטאר משחקים בדרך כלל עם מכשיר מיוחד שנקרא misrab והוא משהו כמו מתווך שכולנו רגילים אליו. עם זאת, מבחינה ויזואלית, מכשיר זה דומה לטופר ומיועד לאצבע המורה, אשר שחוקה. כדי לחלץ את צלילי הסיטאר, נעשה שימוש בתנועות הידיים הנפוצות ביותר למעלה ולמטה, אך הטכניקה של שילובי תנועות של מכשיר זה נפוצה למדי. טכניקה זו פירושה נגיעה במיתרי הצ'יקארי כביכול במהלך המנגינה. שיטה זו מאפשרת לך להפוך את הצליל לקצבי והמוגדר ביותר.

באמנות המוזיקלית הקלאסית של הודו, היא מעט שונה מזו האירופית. התווים בו אינם קשורים לתדר מסוים, אך הטון הראשי של הסולן או כלי הנגינה עצמו נלקח כטוניק.

כוונון המיתרים מתבצע בצורה מוזרה למדי. המיתר השני נלקח כטוניק המפתח של כלי נגינה - זהו התו "Ca" של האוקטבה התחתונה. הוא מסומן בסמל הלטיני "S" עם נקודה בתחתית. כוונון המיתר הראשון של כלי נגינה מתרחש ברביעית מהמיתר הראשי, כלומר התו "Ma" של האוקטבה התחתונה, שסמלה הוא "M" עם נקודה למטה. שני מיתרים אלו נחשבים למפתח ובתנאי שנוספו להם שני מיתרי צ'יקארי או יותר, המכוונים לצליל לאוקטבה, קובעים את הסוג המזרחי האופייני לכלי נגינה זה.

אם נדבר על שאר המיתרים, הממוקמים בשורה העליונה, אזי הכוונון שלהם תלוי אך ורק ביצירה שנבחרה על ידי המוזיקאי לביצוע.

כוונון המיתרים הנותרים בשורה התחתונה של הסיטאר תלוי בקנה המידה.

נכון לעכשיו, הסיטאר, למרות גילו הגדול למדי, לא נשכח, הוא נמצא בשימוש פעיל.

המאסטר בנגינה בסיטאר הוא פרפורמר כמו רבי שנקר... הוא זה שתרם לקידום האמנות המוזיקלית ההודית להמוני המערב. בתו, אנושקה שנקר, היא חסידה מן המניין. לילדה יש ​​אוזן קשבת למוזיקה, כמו גם יכולת טובה לנגן סיטאר, שאותו קידם אביה. נכון לעכשיו, היא נותנת קונצרטים רבים, שבהם מתאספים הרבה אנשים, כולם מעריצים אמיתיים של מוזיקה חיה הודית.

בנוסף, נבדלים הסיטאריסטים המפורסמים הבאים: מושארף חאן, ג'ורג' הריסון, צ'וט רהימאט חאן, רובי ואן ליון.