כובעים לאומיים

כוחו של כל עם הוא במסורותיו. אלו חגים, סגנון חיים, מטבח וכמובן בגדים. כל הלאומים מעביר בזהירות, מדור לדור, את המוזרויות והדקויות של התלבושת הלאומית, הנעליים, האביזרים והכובעים שלהם, כולל כובעים.

נכון לעכשיו, השחזור של התלבושת הלאומית צובר פופולריות רבה. תופעה זו אימצה חובבים רבים שהציבו לעצמם את המשימה לשחזר, לשמר ולהעביר את מסורות אבותיהם לבני דורם. לכן לעתים קרובות יותר ויותר במוזיאונים ובאולמות תצוגה יש תערוכות המוקדשות לתלבושת הלאומית של עמים שונים, ובמיוחד, כיסויי ראש.

המבקרים בתערוכות כאלה יכולים לראות במו עיניהם מגוון כובעים, כובעים, כובעים, כובעים, מצנפים, כומתות, כדורים, סרטי ראש, קוקושניקים מכל העולם. הם היו עשויים מצמר, משי, לבד, עלי דקל, בד סרוג, פקק, פרווה וחומרים אחרים. על פי המראה שלהם, ניתן היה לקבוע את הגיל, החברתי, המצב המשפחתי של אדם.

כמה כובעים, כובעים וכיסויי ראש אחרים הם בעלי ערך היסטורי ותרבותי אמיתי. והכובעים של אומות בודדות הם מראה ייחודי באמת. למשל, הכלי למשקה הקלבס, הנפוץ כיום, בקרב חלק מהקבוצות האתניות באתיופיה הוא גם כיסוי ראש קל ועמיד להגנה מפני גשם או שמש.

כיסוי הראש המסורתי של מנהיגי שבטי ניגריה הוא כתר ענק מעוטר בחרוזים. הוא מעוטר בפסלונים של חיות, ציפורים ואנשים עשויים מחרוזים. צעיף עבה המכסה את פניו של המנהיג נוצר גם מכמה תליוני חרוזים דקים.

אחד הכובעים היפים ביותר הוא הכובע שצעירה סינית חובשת ביום חתונתה. הכיפה עשויה מכסף טהור ומעוטרת בדימוי של ציפור בעלת זנב ארוך. שמלה כזו שוקלת כ-10 קילוגרמים, וכדי לרכוש אותה עבור בתם, סינים רבים מתחילים לחסוך כסף כמעט מעצם לידתה.

הכובעים הראשונים הופיעו ברוסיה בסביבות שנות ה-30 של המאה ה-17. אחר כך הם נרכשו עבור אנשי חצר, כמו גם לקצינים של כמה רגימנטים. לרוב הם היו עשויים מחומרים צפופים כמו לבד או לבד. כובעים יקרי ערך במיוחד עוטרו בפלומת בונה.

ממש בתחילת המאה ה-18, הודות לפיטר הראשון, כובעים החלו להתפשט בהדרגה מעבר לארמון ולצבא. כובעים נתפרו מעורות ארנבת, צמר, פרוות בונה והוכנסו מצד אחד. בהדרגה, כובעים השתנו, דגמים חדשים הופיעו, למשל, כובעים מפותלים.

הצורה והגובה של הכתר ורוחב השדות, עצם צורת כיסוי הראש, השתנו. לדוגמה, אחד הדגמים הפופולריים של אמצע המאה ה-18 היה כובע כוסמת, שדמה כלפי חוץ כובע צמרת אנגלי. והכובע קיבל את שמו בשל העובדה שהוא עשוי מצמר כבשים, ועוצב על סירים לדייסת כוסמת.

במאה ה-19, הצילינדרים נכנסו לאופנה. הם נלבשו לא רק על ידי נציגי המעגל האריסטוקרטי או הדיפלומטי, אלא גם על ידי כל אלה שרצו להיראות אצילים ומודרניים. האופנה עדיין לא עמדה במקום; או פאס מזרחי או כובעי סטודנטים היו פופולריים.

בתחילת המאה ה-20, הכובע היה עדיין תכונה חובה של ארון הבגדים של גבר. צילינדרים וכדורים מסודרים היו פופולריים. באמצע המאה הקודמת, הכובע נשאר אלמנט ללא שינוי רק בארון הבגדים של גברים עשירים. כובע הלבד השלים בצורה מושלמת את חליפת שלושת החלקים האלגנטית.

במחצית השנייה של המאה ה-20 נכנסו לאופנה כובעי קש, אותם ניתן היה למצוא לרוב על החוף, בעיר ועל תיירים. כיום, כובע אינו פריט חובה למלתחה של גבר או אישה. לרוב, ניתן למצוא אותו כתוספת לחליפה לגבר או כחלק מסט חוף.

הכובע הלאומי הווייטנאמי הוא כיסוי ראש בצורת חרוט עשוי קש. באופן מסורתי, זה נחשב לבן לוויה הקבוע של האיכרים: הוא הגן בצורה מושלמת על אדם שעובד בשטח מפני קרני השמש החמה או גשם שוטף. במקביל, הכובע שימש גם כסלסלה לאיסוף פירות או כד למים.

המראה של הכובע הזה קשור לאגדה וייטנאמית ישנה, ​​לפיה, פעם אישה חבשה כובע עשוי עלים רחבים על ראשה. הכובע היה קסום: בכל מקום שבו הופיעה האישה הזו, העננים נעלמו מיד, ומזג האוויר נעשה בהיר ושטוף שמש. מאז, כמעט כל הווייטנאמים החלו לחבוש כובע כזה.

תהליך יצירת הכובע הזה מעניין. לשם כך, הם לקחו עלי במבוק לא מפותחים וטבלו אותם במים כדי למנוע דלמינציה. לאחר מכן הם נוקו ויובשו ללבן. כדי לשמור על הצבע, העלים טופלו באפור, ולאחר מכן חולקו לרצועות הדקות ביותר, מהן נתפר כובע.

פעם כובע כזה עיטר את ראשם של איכרים רגילים, היום ניתן למצוא אותו בקלות בשילוב עם שמלות ערב אלגנטיות. אתה יכול לפגוש את כיסוי הראש הזה כמעט בכל מקום, כולל חנויות מזכרות.

כובע עם כתר בצורת טרפז וקפל אורכי קטן. השוליים הצרים שלו תחובים בצדדים ובגב. הכובע המסורתי של אזור האלפים עשוי לבד ירוק כהה רך ומעוטר בחוט מעוות, ציצית או נוצות. בהתאם למעמד החברתי, ניתן לתפור כובע כזה מחומרים שונים ולעוטר בחוט ירוק רגיל או חוט זהב.

כובע דומה פופולרי גם בבוואריה, ולכן הוא נקרא לעתים קרובות בווארי.

על פי הקנונים העתיקים ביותר של נימוסים, אין לחשוף את ראשו של סיני. לשם כך הומצאו ונוצרו כובעים רבים ושונים, התואמים את המצב, הגיל או העמדה בחברה. לדוגמה, גברים צעירים חבשו כובעים קטנים עשויים מתכת על ראשיהם. צעירים ממשפחות אצילות - כובעים עשויים זהב ואבנים יקרות.

כשהצעיר היה בן 20, נערך איתו טקס מיוחד של חבישת כובע ("גואנלי"). ראשו של הקיסר הסיני היה מעוטר ב"מיאן" - קונסטרוקציה שלכל חלק שלה הייתה משמעות מסוימת.

במהלך ימי הביניים, כיסוי הראש הפופולרי ביותר של סינים רגילים היה כובע קנים או כובע לבד. לרוב, הכובעים היו בעלי צורה חרוטית, שנשתמרה בצורה מושלמת עד היום. גם כובעים סיניים קטנים העשויים על בסיס קרטון ומכוסים במשי מפורסמים מאוד.

כובע שחור יוקרתי עם שוליים רחבים וסרט סאטן אדום כרוך סביב הכתר הוא ללא ספק אחד הקישוטים העיקריים של התלבושת הספרדית המסורתית. חוט הזהב המקשט את השוליים מעניק לכיסוי הראש עוד יותר אלגנטיות וכבוד.

בנוסף לכובעים רחבי שוליים, חבשו הספרדים כובעים מפותלים ומתאמים (כובעים שטוחים עשויים מבד עבה). הם היו מעוטרים בצמה בהירה, חוטים, הדפסים יוצאי דופן וקשרו מתחת לסנטר.

כיסוי הראש המסורתי של נשים ספרדיות היה cofia de papos, שהורכב מכיסוי ראש עם מסגרת מתכת וכיסוי מיטה.

עם אזכור של כובע מסורתי מקסיקני, השם "סומבררו" עולה מיד בראש. למרות העובדה שהפריט הזה הוא חלק מהתלבושת הלאומית המקסיקנית, שורשיו חוזרים לספרד.

"סומברה" בתרגום פירושו "צל". לכן, בתחילה כינו הספרדים את כל הכובעים עם שוליים רחבים מאוד "סומבררו". לדגם הקלאסי אכן יש שדות שמטילים צל על פניו וכתפיו של האדם. השוליים יכולים להיות שטוחים או מופנים מעט כלפי חוץ. את הכובע משלימים חוט או רצועה לקשירה מתחת לסנטר.

אגב, הסומבררו הוא חלק מהתלבושת הלאומית לא רק במקסיקו, אלא גם במדינות אחרות. לדוגמה, בקולומביה, הכובע הזה עשוי מקנים וצבוע בשחור-לבן. בפנמה כובע זה נארג בעבודת יד וככל שמשתמשים בחוטים עדינים יותר ליצירת כובע כך איכותו וערכו גבוהים יותר.

מגוון חומרים משמשים להכנת סומבררו. עניים טווים כובעים מקש רגיל, האצולה קונה כובעים מלבד או קטיפה. הסומבררו מעוטר ברקמה בחוטי זהב, פרחים ושאר קישוטים. הכתר יכול להיות שטוח או מעט מוארך ומחודד.

כיום סומבררו הוא לא רק מרכיב של תחפושת מקסיקנית, הוא גם תכונה בלתי משתנה של ארון קיץ, מזכרת מצוינת ואפילו חלק מפנים עשוי בסגנון אתני.

אם תגדיר מטרה ותזכור את התחפושת היפנית המסורתית, אז תזכור מיד את הקימונו, האובי ושאר האלמנטים, אבל לא את כיסוי הראש. ואכן, כובעים לא היו חלק חובה מהתלבושת היפנית הלאומית. אבל לתסרוקות, במיוחד לגברים, הייתה חשיבות עצומה. היפנים הקדמונים לבשו לעתים קרובות שיער רופף וארוך שניתן היה להצמיד אותו בלחמנייה או לקלוע.

במאות XIV-XV, התסרוקות הפכו מורכבות יותר, מסרקים וסיכות שיער, גלילים מיוחדים שימשו כדי להוסיף להם נפח.

הכובע האוסטרלי המסורתי נקרא אקוברה. מדובר בדגם בעל כתר גבוה, מעט קעור באמצע ושוליים רחבים מעוקלים כלפי מעלה. לייצורו נעשה שימוש בצמר של הארנב האוסטרלי. כובע זה זכה לפופולריות ותהילה עולמית לאחר הקרנת הבכורה של הסרט "דנדי זכה לכינוי התנין".

הכובע הזה עדיין פופולרי היום. הוא נלבש על ידי חקלאים, רועי צאן, ציידים וכו'.

לגרמנים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה מבחר רחב למדי של כיסויי ראש שונים. נשים גרמניות לבשו כיסויי ראש, מצנפים וכובעי קש. כובעים היו בצורות שונות: מכיפה זעירה שכמעט לא כיסה את החלק העליון של הראש, ועד כובעי זהב יוקרתיים לכל הראש. הם היו מעוטרים בסרטים, תחרה, פרחים.

באזורים מסוימים בגרמניה, הגרמנים חבשו כובעי פרווה של בונה, מרטן או לוטרה. הם נלבשו על ידי גברים ונשים כאחד. לפעמים כובעים כאלה חבשו ישירות מעל המצנפים.

לכובע הגברים המסורתי של הגרמנים היה צורה קטנה ומסודרת והוא היה כפוף בצדדים ובחלק האחורי של השוליים. תחרה סביב הכתר וצרור קטן של נוצות ציפורים שימשו בהכרח כקישוט.

כשמדובר בכיסוי ראש של ג'נטלמן אנגלי, תמיד עולה בדעתך כובע לבד מסודר - כובע באולר. בסוף המאה ה-19, הכובע האלגנטי הזה החליף את הכובע העליון האלגנטי לא פחות, אך מגושם יותר. כיום, כובע הכדורות האנגלי נדיר לראות ברחובות לונדון; פריט הלבוש הזה נשאר רק לאירועים חגיגיים או חגיגיים.

הכובע הבווארי המסורתי היה מקושט בשרוכים, נוצות או מברשות שיער. כובע מסודר עם שוליים קטנים ומסולסלים הוא עדיין חלק מהתלבושת היומיומית או החגיגית של בוואריה. הבווארים מכבדים בקדושה מסורות, זה חל גם על היחס הנורא כלפי הלבוש הלאומי. למרות העובדה שתלבושת עממית מסורתית היא די יקרה, לובש אותה נחשב סימן לטעם טוב.

כיסויי הראש של האיטלקים משתנים מאוד בהתאם ליישוב שבו הם גרים. נשים לבשו כובעים קטנים, קוקושניקים מסודרים וכיסויי מיטה בצבעים עזים-שכמיות על מסגרת מתכת.

גברים חבשו כובעים שונים, כובעי טוויד (קופולה), כובעים מעוגלים עם חלק עליון וכומתות רחבות, אשר, אגב, עדיין ניתן למצוא באזורים מסוימים באיטליה כיום.

כובע אסייתי הוא שם כללי לדגמים הפופולריים במדינות מזרח ודרום מזרח אסיה. לרוב מדובר בכיסוי ראש חרוטי, אם כי לפעמים נמצאים דגמים עם כתר מודגש. הכובע בצורת חרוט נועד במקור להגנה מפני אור שמש וגשם כבד.

כובעים אלה עשויים מקש, עלי דקל או טקסטיל. מטעמי נוחות, דגמים מסוימים מצוידים בנוסף בסרטי משי לקשירה מתחת לסנטר.

לרוב, דגמים אלו עשויים בצבעים טבעיים, אך לעיתים הם צבועים למשל בצבעי דגל המדינה, קבוצת הספורט האהובה עליכם, מעוטרים בכתובות, הדפסים וכו'.

כיסוי הראש המסורתי של הצרפתים, השייט, הוא כובע בצורת נוקשה עם כתר גלילי ושוליים ישרים. הכובע עשוי קש. הוא הופיע לראשונה בסביבות אמצע המאה ה-19 ושימשה לראשונה על ידי ספורטאי חתירה להגנה מפני השמש. השייט זכה לפופולריות עצומה כבר במאה ה-20, כשהכובע הפך לתוספת אופנתית ומסוגננת לא רק לגבר, אלא גם לחליפה של אישה. מעריץ גדול של הכובע האלגנטי הזה היה, למשל, מעצבת הטרנדים קוקו שאנל.

שייט פופולרי לא רק בצרפת, אלא גם במדינות רבות אחרות בעולם. לדוגמה, בברית המועצות, הכובע הפך למבוקש בטירוף לאחר שחרורו של הסרט "האיש הזקן הוטביץ'" על מסכי המדינה, שם הקוסם החביב הופיע בפני הצופה בכיסוי הראש הצרפתי המסוים הזה.

הוואי מלאה בשמש, בקיץ לוהט, בצמחייה אקזוטית וביגוד קל ססגוני.קל מאוד לדמיין תחפושת הוואי גם למי שאינו חזק בידע במסורות של עמים שונים בעולם: אלו הם חולצות קלות, מכנסיים קצרים, חצאיות וגוזיות צבועות בפרחים, צמחייה אקזוטית, ציפורי גן עדן וכו'. . מרכיב חובה של התחפושת הוא זר פרחים בהיר וריחני שעונדים סביב הצוואר. באשר לקישוט הראש, לרוב מדובר בפרח אקזוטי גדול וריחני המעטר תסרוקת של אישה, או בזר פרחים.

לגברים, זהו כובע קש מעוטר בפרחים טבעיים או גבול פרחוני, סרט וקישוטים אחרים.

הפופולריות של הלבוש הלאומי הצ'כי נעוצה בפשטות הגזרה שלה ובקישוט עשיר ומגוון. קודם כל, זו רקמה, ובאזורים שונים של הרפובליקה הצ'כית השתמשו בקישוטים משלהם. לגבי הכובעים, לנשים מדובר בכובע קטן, מעוטר בסרט רקום ובגבול תחרה. ככלל, שכמייה יפה נלבשה מתחתיה. נשים צ'כיות נשואות חבשו כובעים קטנים ומעומלים היטב. עבור גברים, כיסוי הראש היה כובע פרווה גבוה או להיפך, כובע קיק עם שוליים עקומים וכתר נמוך.